החלום שבפנים
11 במרץ 2017
ת' מגשימה (לי) חלום
21 במאי 2017

זיכרון ושכחה

יום הזיכרון שוב הגיע. שירים עצובים מפעם, תכניות עצובות (שבשנים האחרונות פינו

יום הזיכרון שוב הגיע. שירים עצובים מפעם, תכניות עצובות (שבשנים האחרונות פינו את מקומן לתכניות תחקירים מקוממות), צפירה. אני שם לב שהמחשבות שעוברות לי בראש בעת הצפירה מעידות על השינויים שאירעו בי. כילד הכרחתי את עצמי לחשוב על הנופלים ועל התקומה… כמו שמלמדים אותך לעשות בבית הספר. זה קצת מוזר לעשות את זה כשאין לך על מי ועל מה לחשוב באופן ספציפי שמתחבר לצפירה, אבל, שכול.

כשהייתי חייל ניסיתי לחשוב על התפקיד שלי ומה שאני עושה בו.

כשעברתי את הצבא השתחררתי גם ממסגרות עם נורמות חזקות שמגדירות מה נכון ולא נכון לחשוב בעת הצפירה.

הצפירות הבאות בחיי התאפיינו בחשיבה הרבה יותר ביקורתית.

עכשיו כבר כן היה לי על מי ועל מה לחשוב כשנשמעת הצפירה. אבל… כבר לא חשבתי עליהם באופן שחשבתי שאני אמור לחשוב עליהם כשהייתי ילד.

משפט מסובך, הא? תקראו אותו שוב.

מצפירה לצפירה השתנו המחשבות שלי ואיתן החיים. 'מצאתי את עצמי', מי אני, מה אני רוצה לעשות בחיים, מי האישה שאני רוצה לחיות איתה, איך אני כאב, בן זוג, כקולגה, כמנחה הגשמת חלומות, כחבר, כאזרח…

לא שהתהליך הזה נגמר, ממש לא – הגדרה עצמית נמשכת כמובן כל החיים, אבל כמה דברים כבר הבנתי על עצמי.

בשנים האחרונות שמתי לב שכבר לא כל כך חשוב לי לחשוב מחשבה מסוימת או סוג מסוים של מחשבות בעת הצפירה.

הפעם למשל בהיתי בפח המקומט של האוטו שלי ותהיתי מה צריך לעשות איתו.

המחשבות על המי והמה שכבר יש לי לחשוב עליהם בעת הצפירה עברו למקומות וזמנים אחרים בחיים, אישיים יותר. לעתים משמעותיים ביותר, לעתים סתמיים.

כשבהיתי בפח המקומט חשבתי לעצמי, האם שכחתי? האם לא חשובים לי יותר המי והמה, הסמלים, הטקסים (שמהם אני נמנע בקביעות), האמפתיה למי שאיבד, ההתייחדות עם מה שאבד? אפילו לחשוב בביקורתיות איני מנסה.

אולי זה הכאב שמצטבר בגוף שלי, של רוב מי שאני מכיר (מכל צד של כל מתרס) ומלעיט אותנו עד כדי כך שאני לא מוכן אפילו לגעת בו אפילו מעט בצפירה?

האם זו המיזופוניה שלי? (רגישות יתר לרעשים מסוימים)

בספר הצחוק והשכחה, שאיני זוכר הרבה ממנו, מילאן קונדרה מספר על הצחוק הציני שצוחק השטן. זה הצחוק אשר גורם לשכחה, לביטול. זאת לעומת הצחוק הבריא והמלא של המלאך הטוב שזוכר ויודע את הדברים האמתיים והכנים בחיים.

אני לא צוחק אבל אני כבר ציני. אני כבר לא נרעש אם לידי הולך מישהו בזמן הצפירה וגם לא מנסה לגעת באיזה רגע נשגב בזמן שהצפירה נשמעת.

אני פשוט אני.

במתודה של הגשמת החלומות יש שלב שבו מאתרים כוחות, אתגרים ולחצים.

הכוחות פועלים לטובתנו.

האתגרים הם הקשיים שעמם אנחנו יכולים ומוכנים להתמודד.

הלחצים הם הקשיים שנצטרך ללמוד לעקוף. הם לעולם ילחצו עלינו אבל אפשר למצוא דרכים שבהן הם לא יעמדו בדרכנו.

גיליתי שהרבה פעמים לכל אחד מהמרכיבים האלו יש את צדו השני של המטבע – האתגר והלחץ  יכולים לרמז על עוצמה גדולה. מנגד, הכוחות שלנו פועלים לעתים כנגדנו.

הסיפור הזה של הצפירה הוא לחץ שאני, ורבים מסביבי, כך אני מאמין, עוקפים. לא מתמודדים איתו, אלא למרות קיומו.

בצפירה הזו גלומה העוצמה הגדולה של חיבור רבים סביב זיכרון אחד ודרכו נגלית גם החולשה הגדולה כשעוד ועוד עוזבים את הקונצנזוס, את הנורמה. הנה, גם אני עשיתי זאת… אפילו בלי לשים לב….

אני מקווה לזכור וגם לשכוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *